שלום,אני איילת

החיבור לילדים והעשייה בבית היתומים מעיפים אותי למעלה ואני מרחפת גבוה בתוך ענן של אושר אבל מסתבר שאני צריכה להסתדר פה עם עוד כמה דברים

שש בבוקר, יום ראשון ,אני נוחתת בקילימאנג'רו בטנזניה אחרי ריצות מטורפות בתוך שדות תעופה עם תרמיל על הגב ושקיות מלאות בסוכריות לילדים. פעם ראשונה שאני

בשקט בשקט, מתחת לרדאר אני מבחינה בתכונה חדשה מסביבי בבית , כולם מחכים שאמא תיסע . כאילו הם בעצמם קיבלו את החופש הגדול באמצע החורף,

 ההכנות למסע בעיצומן ,רשימות על רשימות של מה כדאי לקחת ומה עשוי להיות נחוץ ברגע האמת צצות כל רגע בהודעות ווטסאפ ,  " את שומעת

מיד לאחר ההחלטה ישבתי לשיחה עם הקרנף הפרטי שלי וסיפרתי לו שהמתנה שאני מבקשת לעצמי השנה היא לנסוע להתנדב באפריקה. הקרנף הסתכל עליי במבט הלא

אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. אף פעם לא הייתי הבחורה שמטפסת, שלוקחת צ'אנסים מיותרים, שמאתגרת את עצמה בחוויות חוץ גופניות כמו אלו שהולכים